שאלתי את עצמי, בכנות, כשאף אחד לא שומע. מה את מרגישה עכשיו? העמקתי פנימה, מתחת לכל הקליפות והמסיכות והתבוננתי בה, בבאר הרגשות המבעבעת שלי כדי להבין מה הלך רוח הבוקע ממנה, מה צבעם של הבלונים העולים מתוכה, איזה ריחות היא מדיפה ואיזה צלילים משתחררים ממנה אל הרוח הקולקטיבית... התבוננתי היטב, התקרבתי הכי שיכולתי וראיתי המון הערכה, המון הודיה על מה שיש. קבלה של הדברים, של כולם. גם אלה שפחות מובנים. יראת כבוד זיהיתי מחלק מהבלונים שהתנפצו לידי ועל פניי. יראת כבוד לכל הבריאה הקסומה, המורכבת והגאונית שאני מתהלכת בתוכה ומהווה חלק ממנה.ראיתי גם קצת תוגה, סימני שאלה, סקרנות, חוסר הבנה. אך לצד כל אלו אמונה נחרצת שהכל קורה נכון ומדויק. הכל מכל וכל בטובתי העליונה קורה.
הבאר הזו משנה בכל כמה ימים את פניה, לעיתים מסתלסלות מתוכה בועות קצופות ורדרדות וסגולות של אופטימיות, התרגשות, התלהבות. לעיתים הן מעט כהות יותר,מרצינות את עצמם בהתאם לדילמות והאתגרים המעמידים שאלות חדשות בפניי. ולעיתים הן אינן קיימות כלל, פניהם של מי הבאר רוגעות ושלוות ונגינה חרישית מתנגנת מתוכה. אלוהם פני ההשלמה...
מדייקת את עצמי עם כל חוויה, מכוונת בפוטנציומטר מכוייל על מילימטרים את זו שבאתי הנה להיות. כל תרחיש מסייע לי לעסוק בכיוונים הללו, עד שלבסוף אדע גם אני המתבוננת, מי זו בדיוק זו אשר אני מרבה להתבונן בה.
;){kind=link}